חיפוש
  • אורלי בן נתן

אחריות Vs קורבנות

עודכן ב: 23 אוק 2020




זה לא אני אשם, זה הבוס/המורה/הבן זוג הזה.

איך אפשר להצליח עם מדינה כזו?

הייתי יכולה אם הייתי גדלה בבית אחר.

מכירים את המשפטים מהסוג הזה?

סביר להניח, שכולנו מכירים אותם, מסיטואציות כאלה או אחרות.

אז בואו נקרא ל"ילד" בשמו.


נעים מאוד, תודעה קורבנית.

תודעה ששמה אותנו במקום של חוסר אונים, שהרי, שום דבר לא בשליטתנו,

הכל נקבע על ידי נסיבות חיצוניות לנו- משפחה, חברים, המצב, המדינה ועוד.

אז מה אני הקטנ/ה יכולה לעשות?!


אם אעשה סקר ואשאל "מי רוצה להיות במקום של חוסר אונים?"

סביר להניח שרובם ככולם יענו בשלילה,

אך ההיתקרבנות היא "טריקית" ויש לה ערך מוסף לא קטן.

הרי מי שהוא תפיסתית חסר אונים, הוא פתור מלנסות לעשות, פתור מהמאמץ, פתור מסכנת הכשלון, פתור מהשינוי ופתור מלקיחת אחריות על המצב.

נשאר לו לשבת על הגדר ולקטר- מקום נוח לכל הדעות

(גם אם המקום לא באמת נעים- זה המעגל שאנו מכירים)


בתקופה של סטרס, כמו עכשיו, הכל מועצם פי כמה וכמה.

והמציאות מייצרת לנו הרבה הזדמנויות להתקרבנות, ובאותה מידה הרבה הזדמנויות ללקיחת אחריות ולהתפתחות.

חשוב לזכור את הציר:


אחריות <----------------> התקרבנות

ולדעת שהיאחזות בכל אחת מהקצוות היא בחירה. אפשר לבחור להיות קורבן ואפשר לבחור באחריות.


באחריות תמיד יש לנו 2 אפשרויות:

1. לעשות מעשה- אם אתה יכול לשנות משהו במציאות, קדימה תשנה.

2. אם אתה לא יכול לשנות את המציאות, תמיד תוכל לשנות את ההתייחסות שלך למציאות.

למשל: לא אוכל לשנות את תקופת הקורונה, אך אוכל להתרכז בדברים החיוביים שהתקופה מזמנת לי, ולצאת ממנה בחוויה של העצמה.


אז לחיי בחירות מקדמות ויעילות

2 צפיות0 תגובות
new.jpg

© 2020 Design by: Giraphic Studio