חיפוש
  • אורלי בן נתן

מי אוהב שיעורי בית?



זה לא פוסט על בית ספר, למרות שהוא מתחיל ככזה. תהיו איתי רגע ודמיינו 3 ילדים:

הראשון, שלומי, ילד בכיתה ו', בעל יכולות קוגניטיביות גבוהות שמקבל שיעורי בית קלים לרמתו – הוא פותר את השיעורים מהר, ללא מאמץ, כמעט על אוטומט.

השנייה, שושי, ילדה בכיתה ו', מתמודדת עם הרבה קשיים, יורקת דם בכל הכנת שיעורי בית, אך היא לא מוותרת. היא שורדת. בוכה וכועסת, אך מתמודדת.

השלישית, שלומית, יש לה יכולות וגם קשיים, היא ניסתה להכין שיעורי בית, באמת ניסתה. בהתחלה היא התיישבה מול השיעורים, אך היא לא הבינה ועזבה את זה, אמרה לעצמה, שאח"כ היא תכין. למחרת הם קיבלו עוד שיעורים, והיא שוב לא הבינה, ועזבה את זה, וכך הפער הלך וגדל.

עכשיו לשאלה הכמעט רטורית: למי יש כלים גדולים יותר להתמודד עם החיים?

כמובן, ברמה הפשטנית, רק לצורך העברת נקודה והבהרתה.

לשלומי אולי בהתחלה יש קצת סיפוק, אך ככל שהשיעורים ימשיכו והפער יישמר, הסיפוק יתחלף בשעמום וחוסר מוטיבציה, בקפיאה על השמרים. אין התפתחות. לא בידע, לא ברגש, לא בבניית העצמי.

שושי לעומת זאת, בעלת ארסנל של כלים להתמודדות עם קשיים. קושי, גם אם מפחיד אותה, היא מוכנה להתמודד איתו.

שלומית, נכנסה לקטגוריה המוכרת והמעצבנת של ילדה בעלת פוטנציאל, אך ההתמודדות עכשיו נראית לה כמו טיפוס על הר. הפער גדול מידי ומייאש.

נשאלת השאלה הבסיסית: האם אנחנו בנויים לאתגרים?

מספיק להסתכל על עולם הילדים בהתפתחותם מתינוקות לפעוטות (כשהאינסטינקטים הבסיסיים חיים בהם, לפני שאמונות מגבילות והחיים הרחיקו אותם משם). למשל: ראיתם פעם פעוט, שאומר לעצמו, נראה לי שאשאר לזחול, לא בא לי על הנפילות? או למה אני צריך לדבר? מבינים אותי גם ככה, למה לטעום כל דבר? עדיף לאכול מהבטוח והמוכר. וכולי וכולי, הבנתם את הרעיון.

אנחנו בנויים להתמודדות ולהתפתחות, להתגבר על קשיים ולצמוח מהם. אנחנו בנויים לזה, אך בנקודה מסוימת משהו משתנה, ואנחנו כבר לא רוצים בעליות ובקושי. הפסקנו להאמין שהם לטובתנו, נחוצים להתפתחותנו האישית, המשפחתית, החברתית. לפעמים אנחנו מתמודדים, לפעמים אנחנו מרימים ידיים עוד בטרם ניסנו ולפעמים זה יותר עמוק מזה. אנחנו אפילו לא מודעים למה שנמצא לפתחנו, שדה הראייה שלנו מצומצם ולא מכניס לתוכו עולם שלם של אפשרויות, בגלל הרתיעה הלא מודעת מהקושי.

האם זה עוזר? האם להיות בת יענה ימנע מ"השיעורים" להגיע?

אומנם משרד החינוך בוחן חדשות לבקרים את נחיצות שיעורי הבית בבית הספר היסודי, אך כפרט וכחברה "השיעורים" בחיינו ממשיכים להגיע כמו שעון. פספסת אחד, תקבל את השני, את השלישי וכן הלאה. יתרה מזאת, במרבית המקרים רמת הקושי תעלה, ועד שלא תתמודד, לא תוכל לעבור לשיעור הבא. זוהי מהותה של ההתפתחות.

אז מה עושים? איך חוזרים לאינסטינקטים הילדיים?

ראשית, מסכימים להתבונן ולראות שיש כאן שיעור.

לזכור – שאם יש שיעור, יש גם הזדמנות, הם תמיד הולכים יחד. אם דלת נסגרת, יש גם דלת שנפתחת. זו לא קלישאה. לפעמים, צריך לחפש את הדלת, זה לא באוטומט שלנו, חשוב לזכור שהיא קיימת.

שנית, לדעת, שככל שנתאמן יותר בלראות, נוכל להתמודד עם השיעורים כשהם קטנים, ולא נצטרך להגיע לחציית הר.

שלישית, לדעת שחציית הרים, זו בחירה שלנו. גם הסתכלות על המצב כהר וגם ההחלטה אם אני רוצה לחצות אותו. לפעמים אנחנו יכולים לעשות את זה לבד, לפעמים צריך עזרה מבחוץ, אך תמיד זה אפשרי.

אז רגע לפני סיום זה מזכיר לי סיפור על החשיבות בהתמודדות, חשיבות הקושי כשלעצמו:

יום אחד שאל הנכד את סבו, "סבא מה יש לך ביד?".

"גולם", ענה הסבא, "ובתוך הגולם יש פרפר. בקרוב הגולם יבקע וייצא ממנו הפרפר".

התלהב הילד עד מאד ושאל, "אתה יכול לתת לי אותו?".

"כן", אמר הסבא, "אבל תבטיח לי, שכשיבקע הגולם והפרפר ינסה לקפוץ ולהכות עם כנפיו על דפנות הגולם, אתה לא תעזור לו לצאת. תן לו לצאת בכוחות עצמו".

הילד הבטיח ולקח את הגולם הביתה. בבית הוא ישב והביט על הגולם. לפתע ראה הילד שהגולם מתחיל לזוז ולהתנועע עד שלבסוף נוצר פתח קטן והוא נבקע. בתוך הגולם היה פרפר לח ויפה, אשר הכה בכל כוחו על דפנות הגולם בנסותו לצאת ממנו, אך ללא הצלחה. רחמיו של הילד נכמרו על היצור האומלל והוא רצה לעזור לפרפר לצאת, אך זכר את דברי סבו ונמנע מלעזור לו. לאחר זמן מה, הילד לא יכול היה להתאפק יותר. לבו לא עמד לו ורחמיו גברו על הבטחתו לסבו. הוא פתח את שני חצאי הגולם לרווחה, כדי לאפשר לפרפר לצאת. היצור המשוחרר הכה מעט בכנפיו ועף החוצה. אך חיוכו של הילד לא הספיק להימתח על פניו והפרפר נפל ומת. כנפיו לא היו חזקות דיין לשאת את משקלו של הפרפר.

אז מרימה כוסית לחיי שיעורים הנכונים לנו כפרט וכחברה,

שנסכים לראות,

שנהיה רגישים לעליות המתונות.

0 צפיות0 תגובות
new.jpg

© 2020 Design by: Giraphic Studio