חיפוש
  • אורלי בן נתן

תיבת תהודה







ככה נפל לי האסימון.

(בעקבות ד"ר מיכה גודמן והסרט "מסכי עשן")


רבות נאמר על הרשתות החברתיות וזמינות הידע המהיר,

וברשותכם אתמקד רק בנקודה אחת, שלי עשתה שכל.

אותי מעסיקה המחשבה למה אנחנו כל כך מקוטבים.

למה מחלקות הופכות להיות תהומיות שלא בקורלציה ישירה לפערים.

אני לא רוצה לדבר פוליטיקה, שכן זו לא המהות כאן,

אז רק לשם הדוגמא- ההבדלים באידאולוגיות של המחנות העיקריים -ימין ושמאל, הם לא קיצוניים,

שניהם רוצים להתכנס למרכז,

ובכל זאת יש הרגשה של מחנות שעומדים משני עברי תהום.

למה זה?

אפשר להאשים את ההנהגה והתקשורת, שגם להם יש יד ואף רגל בשיח,

אבל זה לא הדבר היחיד, ואולי אף הוא תוצאה של משהו נוסף.

אז מה גרם וגורם לתפנית ולהקצנה?

בעולם דיגיטלי בו אנחנו הפכנו להיות המוצר,

תשומת הלב שלנו הפכה להיות ה"נפט החדש" בכלכלה העולמית,

ובעולם הזה, מנסים בכל דרך להפיק את מירב ה"נפט"- תשומת הלב שלנו.


ואיך הרשתות החברתיות עושות את זה?

הרשתות מנסות כל הזמן להשתכלל בפריצה לתודעה שלנו.

לדעת מה מעניין, מעסיק אתנו, מה החולשות והחוזקות שלנו,

ואפילו מה המחשבות שלנו, ואת זה להראות לנו.

כלומר, האלגוריתם המפורסם מראה לנו את הדומה והדומים לנו,

שכן זה משאיר אותנו מחוברים זמן ארוך יותר, גורם לנו לקרוא את הפוסט ואף להיות מעורבים.

גורם לנו להיות מסופקים יותר, להיות חלק מקבוצה גדולה.

ומי לא רוצה להיות חלק? וגם לקבל אשרור על הדעות שלו.

יוצא, שאנו חיים בתוך תיבות תהודה, מגבר, של עצמנו,

ואת זה אנחנו שומעים, רואים וחושבים

שוב ושוב ושוב.

בלי להרגיש, אנחנו תחת שטיפת מוח של הדעות שלנו,

וכך כשאנחנו נתקלים במשהו שונה ואחר,

זה מאיים עלינו ברמה העמוקה ביותר,

שלא בקורלציה לתוכן.

אז כדי להחזיר את ה"אור" על פני תהום, חשוב:

1. להיות מודעים לתיבות התהודה.

2. לחפש את השונה ממני ולהקשיב לו.

3. לפתח אמפתיה.



1 צפיות0 תגובות
new.jpg

© 2020 Design by: Giraphic Studio