בריצות הבוקר אני שמה לב, שרוב הריצה אני על אוטומט. הגוף ואני מכירים את המסלול.
הטופוגרפיה ידועה, חלוקת האנרגיה ידועה, זמן הריצה ידוע. בעצם הכל ברור וידוע, אין צפי להפתעות.
בלי שאני אשים לב, אני רצה על "טייס אוטומטי".
הרגליים, הידיים ושאר השרירים המעורבים משתתפים בריצה, והמחשבות משייטות להן.
לפעמים זה יעיל, הרבה רעיונות מגיעים בזמן "הטייס האוטומטי",
אך לפעמים אני מרגישה את תחושת הפספוס. פספוס שלא נכחתי. לא נכחתי באותו מעבר הרים שאני כל כך אוהבת, לא ראיתי את מגוון צבעי האדמה המרהיבים, לא הקשבתי לשקט של המדבר. לא אתגרתי את עצמי גופנית. פשוט לא הייתי בדבר.
ואם נחשוב על זה, נראה שזמן מאוד משמעותי מיומנו אנחנו על אוטומט. כל מיומנות שכבר רכשנו עוברת להיות "אוטומטית", לא דרושה השקעת מחשבה ואנרגיה. כמו: נהיגה, נקיון, בישול, עבודות שונות ועוד.
אז כאמור יש רווח באוטומט- יש חסכון אנרגטי, יש חיווט ידוע- מסלול במוח, וכל ה"מעורבים" בדבר יודעים את תפקידם, המחיר הגדול הוא, שאנחנו חיים ליד. אנחנו לא באמת נוכחים.
אז מה עושים? איך מגבירים נוכחות בחיים?
יש אולי הרבה שיטות, אני מצאתי 3 עיקריים שלי עוזרים:
1. מודעים ל"טייס האוטומטי" וכל פעם שהוא נכנס לפעולה, מזכירים לעצמנו לחזור לכאן ועכשיו. לזכור שכמו כל דבר מדובר באימון, והתוצאות מגיעות עם הדרך.
2. מציבים יעדים. יעד הוא מחוץ להרגלי שלנו וגורם לכל החושים והמודעות להתגייס למענינו. מדובר על יעדים קטנים כראוי למטלות יומיומיות בחיים. למשל: בנהיגה, להחליט שפרק זמן מסוים אנחנו רק בנהיגה. ללא הסחת דעת כמו: רדיו, מוסיקה, טלפונים, אוכל וכל מה שהוא מחוץ לנהיגה.
3. לשנות מסלול- לעשות טוויסטים בשיגרה.
4 "עליות"- להבין ש"עליות" מגייסות אותנו להיות בכאן ועכשיו, שכן נדרשת מחשבה ואנרגיה גבוהים יותר מהרגיל. למשל בריצה, כשאני מגיעה למקטע שדורש יותר תשומת לב, הוא בדרגת קושי גבוהה יותר (כמו: עליות), הנוכחות עולה וה"אוטומט" יורד. כל קושי מזכיר ומאמן אותנו להיות בכאן ועכשיו. אפרופו ה"שעורים" מהפוסט הקודם.
אז בואו נשאיר את ה"טייס האוטומטי" רק למקרה שנחליט להפעיל אותו.