זה משגע אותי כל פעם מחדש.
אני רואה סדרה בנטפליקס. מסיימת פרק וישר עולה פרק חדש.
מכניס לי את הפיתוי מול העיניים ואז צוחק עלי: "עכשיו נראה אותך".
"רגע", אני צועקת בלב. זה לא פייר, זה לא כוחות, תחרות לא הוגנת.
וזה לא נגמר כאן.
הרשתות החברתיות גם הן בתחרות מולי על תשומת הלב שלי (ראה פוסט קודם),
מראים לי בדיוק את מה שמעניין אותי.
הטלפון, הפך להיות חלק מהגוף שלי, ובכל רגע של הסח הדעת הוא נכנס לפעולה,
המבצעים בחנויות וברשת אטרקטיביים ומפתים יותר,
שלא לדבר על הצדדים הקולינריים. העוגות היום יפות יותר, מגרות יותר, נראה לי שגם טעימות יותר.
הכל "יותר".
כן, אני מרגישה שיש מולי מלכודות דבש בכל מקום.
מלכודות שמאתגרות את כח הרצון ודחיית הסיפוקים שלי.
ולא די בכך, המלכודות הללו בעלות תאבון מתפתח.
היכנעות לפיתוי אחד, תעלה את התאבון ותתפתח דרישה לעוד ועוד.
ואז בנקודה מסוימת זה כבר לא מספיק. לא מספיק לאכול פרוסת עוגה, לא מספיק לראות פרק אחד, לא מספיק.
אז בעצם יש כאן 2 דברים:
1. כל ה"טוב" שמסביבנו מקשה עלינו לשמור על מידתיות נכונה לנו.
2. ככל ש"נכנעים" יותר לפיתויים, סף הגירוי עולה, וצריך יותר כדי להיות מסופק.
אז מה הבעיה ב"לזרום"?
1. אנחנו לא שולטים על המשאב הכי יקר שלנו: הזמן ולפעמים גם הבריאות.
2. קשה לנו לשים סדרי עדיפויות. אנחנו נגררים.
3. אנחנו חיים בבועה: אם רק יהיה לי את זה, אהיה מאושר. ושוכחים את הדברים העיקריים.
מבלבלים בין פיתוי ותאווה לבין אושר.
אז מה עושים? הנה מספר טיפים:
1. כרגיל קודם כל מתבוננים. מתי יותר קשה לי? מה עוזר לי לעמוד בפיתוי?
2. לא מכניסים "אויבים" הביתה (במידת האפשר). אם קשה לי עם מתוקים, אני אבחר אם ואילו מתוקים ייכנסו אלי הביתה.
3. מתכננים מראש. כמה עוגה אני אוכל, כמה פרקים אני אראה.
4. מתאמנים- מבחן המרשמלו נכון לימנו אפילו יותר מתמיד. אנחנו רוצים לאמן את דחיית הסיפוקים,
איך עושים את זה? שמים יעד יומי- 5 דברים/מצבים ביום שאני מתאפקת בהם, כך אני מחזקת את נתיב ה"איפוק" במוח.